לפני כל טיפול או הליך רפואי [ למעט מספר חריגים ], על המטופל לתת הסכמתו מדעת לטיפול הרפואי מתוך הבנה מושכלת ורחבה, ולאחר שקיבל והבין את ההסברים הנדרשים לקבלת ההסכמה ולא רק מתן הסכמה טכני שהינה פרוצדורלית בלבד (חתימה על טופס ההסכמה לביצוע הפעולה).
לשם הגשת תביעה בעילות המשפטיות הנ"ל, על התובע מוטל נטל ההוכחה כי אילו קיבל הסברים מספקים ומושכלים, וידע מהם הסיכונים הכרוכים בטיפול רפואי זה, סביר כי היה שוקל מחדש את מהות הטיפול הרפואי שהוצע ובהתאם לכך מקבל החלטה האם לעשות זאת .
לאור התפתחות הפסיקה בבתי המשפט בעשורים האחרונים השתרשה חובתו של הרופא לקבל את הסכמתו המודעת של המטופל לטיפול המוצע, משמע חובה על הרופא למסור למטופל מידע רפואי רלבנטי בדבר הסיכויים והסיכונים של הטיפול המוצע, לרבות אופן ביצועו, ונקבע:
"על-מנת שהסכמתו של חולה לטיפול רפואי שעתיד להיעשות בגופו תהא 'הסכמה מדעת', יש לספק לו מידע הולם על מצבו, על מהות הטיפול המומלץ ומטרתו, על הסיכונים הטמונים בו ועל אלטרנטיביות טיפוליות סבירות לטיפול האמור. החתמת המטופל על טופס ההסכמה אינה כשלעצמה תנאי מספיק לקיומה של 'הסכמה מדעת' ("פרשת דעקה").
כיום, מעוגנת חובת הגילוי, היקפה והחריגים לה בחוק זכויות החולה, ממנו עולה, כי למעט מקרים חריגים המתייחסים למתן טיפול נדרש, דחוף ובלתי צפוי, נדרשת הסכמה מפורשת ומודעת של החולה לכל טיפול וטיפול, כאשר היקף חובת הגילוי מפורטת בסע' 3(ב) לחוק זכויות החולה.
הסכמה מודעת לטיפול מבוססת על שקלול של חיוניות הטיפול וסיכויי הצלחתו מחד עם תדירות הסיבוך האפשרי ומידת חומרתו, מאידך. מדובר במאזן הסיכויים והסיכונים.
ככל שמדובר בטיפול של מחלה או נזק רפואי בדרגה לא חמורה, או מצב בו סיכויי הטיפול לא גבוהים, גם אם הסיבוך האפשרי יחסית נדיר ודרגת חומרתו נמוכה, יש להקפיד עוד יותר על מתן הסבר מקיף ומושכל. משמע, ככל שהטיפול אינו חיוני , חובת הגילוי היא מפורטת יותר. ההיגיון הוא כי ככל שלא מדובר בטיפול דחוף, מציל חיים או טיפול במצב שגורם לסבל רב אצל המטופל, יש צורך לתת למטופל מידע מקיף ומושכל עוד יותר מכיוון שאולי יהיה עדיף לו להימנע מהטיפול, אף אם הסיכונים נמוכים, ולהעמיד במשקל את התועלת מול העלות הבריאותית.
מה הרופא חייב לפרט לחולה?
החוק קובע, כי כדי לקבל את הסכמתו מדעת של החולה לטיפול הרפואי, על הרופא לפרט בפני המטופל מידע סביר בדבר הטיפול המוצע על ידי הרופא, ובין היתר (ס' 13 (ב) לחוק זכויות החולה, תשנ"ו – 1996.
1. להבהיר למטופל את מצבו הרפואי, לרבות האבחנה של המחלה ממנה הוא סובל והצפי של ההתפתחות העתידית של המחלה.
2. תיאור ההליך הטיפולי, מטרתו, משכו וסיכויי ההצלחה שלו.
3. הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות.
4. טיפולים רפואיים חליפיים, על הסיכונים וסיכויים הכרוכים בהם . כמו כן עליו לציין, כי לא קיימת חלופה טיפולית למחלתו.
5. עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני.
מהי התוצאה של מתן טיפול רפואי ללא קבלת הסכמה מדעת?
במקרה כזה מדובר בהפרת חובת הגילוי המוטלת על הרופא, הפרה המהווה הן עוולה של תקיפה והן עוולה של התרשלות. בפסיקה נקבע, כי אי מתן הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה של המטופל שלובים זה בזה, שכן אם לא ניתנה הסכמה מדעת, מהווה הטיפול שניתן ללא הסכמה מדעת פגיעה באוטונומיה של המטופל ("פרשת דעקה)".
עוד נקבע, כי הפיצוי בגין פגיעה בזכות לאוטונומיה בלבד, במקרה שלא הוכח קשר סיבתי בין הפרת חובת הגילוי ובין מתן ההסכמה המודעת לטיפול, הינו נמוך יחסית, שכן הוא ניתן רק בשל עוגמת הנפש שנגרמה למטופל, ועל בסיס אומדנה המתבססת על חומרת הפגיעה באוטונומיה שלו.
מנגד, כאשר מוכיח המטופל, כי לא היה נותן הסכמה מדעת לטיפול שגרם לו לנזק, אילו היה מקבל את המידע הדרוש, זכאי הוא לפיצוי בגין כל רכיבי הנזק שנגרמו לו כתוצאה מאי מתן ההסכמה מדעת.
בעבר הפיצוי הכספי על פגיעה באוטונמיה היה יותר סמלי, אולם בשנים האחרונות חלה תפנית ובית המשפט פוסק סכומים הנעים בין עשרות למאות אלפי ₪.
משרדנו, אשר מייצג תובעים בלבד, מתמחה בתביעות רשלנות רפואית ובעל ניסיון של מעל 30 שנה מול בתי חולים, קופות חולים ושאר מוסדות רפואיים. משרדנו מתמחה בפרט בתביעות עקב פגיעה באוטונומיה ואי הסכמה מדעת.
משרדנו כבר רשם הצלחות רבות בתחום, והשיג פיצויים ללקוחות בגין פגיעה באוטונומיה. דוגמא לפסק דין תקדימי בו זכינו עקב אי הסבר למטופלת על הסכנות שבניתוח לקיצור קיבה [ פיצוי ע"ס 275 אלף ₪] https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3903571,00.html
