בפסק הדין שניתן אתמול (א') האריך בית המשפט העליון את האפשרות להגיש תביעות נגד שירותי הרפואה בעילה שבוטלה ב-2012. השופטים התחשבו בכך שהביטול קיצר משמעותית את תקופת ההתיישנות.
ב-1986 קבע בית המשפט העליון הלכה חדשנית לפיה ילדים שנולדו עם מוגבלות יכולים לתבוע את שירותי הרפואה בעילה של "חיים בעוולה" במסגרתה טוען ילד בעל מום כי עובדת היותו בחיים היא נזק שיש לפצות עליו.
ב-2012 חלה התפתחות דרמטית והעילה בוטלה. בית המשפט העליון קבע אז בפסק דין המר כי רק ההורים יכולים לתבוע את שירותי הרפואה על הנזק וההוצאות שנגרמו להם עקב גידול ילד בעל מוגבלות – עילה המכונה "הולדה בעוולה".
עקב שינוי ההלכה התקצרה משמעותית תקופת ההתיישנות בה ניתן להגיש את התביעה. כך, בעוד שהילד יכול היה לתבוע עד הגיעו לגיל 25 ההורים יכולים להגיש את תביעתם רק 7 שנים לאחר הלידה.
הדבר הביא לכך שבמקרים מסוימים ההורים לא הספיקו להגיש את תביעתם בזמן והיא התיישנה, ובינתיים עילת התביעה של הילד בוטלה. התוצאה הייתה קשה נשללה מההורים והילד האפשרות לקבל פיצוי על נזקיהם החמורים.
שלושה מקרים כאלה הגיעו לפתחו של בית המשפט העליון בשנתיים האחרונות. כל שלושה הערעורים הופנו כנגד החלטות בתי המשפט המחוזיים לדחות תביעות שהגישו הורים וילדיהם בעלי המוגבלות.
בתי המשפט המחוזיים דחו את התביעות על הסף משום שמצד אחד עילת התביעה של הילדים כבר לא קיימת ומצד שני תביעת ההורים התיישנה.
בערעורים ההורים טענו כי הלכת המר לא נועדה לשלול עילת תביעה מהילד והוריו גם יחד, וכי בנסיבות בהן תביעת ההורים התיישנה, אין למנוע את הגשת תביעות הילדים.
המשיבים, שירותי בריאות כללית ובית החולים הדסה, טענו כי תביעות ההורים הוגשו בחלוף למעלה משנה מאז פסק דין המר – הרבה אחרי הארכת המועדים שאפשר בית המשפט העליון בפסקי דין שניתנו לאחר מכן. משלא עמדו בזמנים, אין להם אלא להלין על עצמם.
"שיקולי הצדק מושכים את הלב"
השופט ניל הנדל שכתב את דעת הרוב הבהיר כי הלכת המר יצרה חוסר ודאות משפטי באשר למועד האחרון בו ניתן לתבוע בעילה של "חיים בעוולה".
לדבריו, לאחר שינוי ההלכה נוצר מצב בלתי צודק בו חלק מההורים חשבו כי אף שתביעתם התיישנה, ילדם יוכל להגיש את תביעתו כחריג לביטול העילה.
לעמדת השופט, אי בהירות זו הוסרה רק לאחר שניתן פסק הדין בעניין "שירותי בריאות כללית" ב-2014. לדבריו, רק בפסק דין זה נקבע מועד אחרון (deadline) מוגדר שבו ידעו ההורים כי עליהם לעמוד כדי שיוכלו לממש את זכויותיהם.
"שיקולי הצדק מושכים את הלב" כתב השופט והסביר כי לדעתו יש לנהוג עם המערערים בסלחנות שכן לא מדובר במקרה קלאסי של התעלמות מתקופת ההתיישנות.
לפיכך השופט קיבל את הערעורים וקבע כי הילדים יוכלו לנהל את תביעתם בעילה של "חיים בעוולה" נגד שירותי בריאות כללית והדסה.
השופט גם נתן החלטה עקרונית ביחס למקרים אחרים לפיה אם תביעת ההורים התיישנה עד 28.8.2015 הילד יוכל להגיש תביעה בעילה של "חיים בעוולה" עד 31.12.2017.
השופט יורם דנציגר הצטרף לתוצאה אליה הגיע השופט הנדל, אך בנימוק שונה. השופט אליקים רובינשטיין סבר בדעת מיעוט כי אף שיש לקבל את הערעורים במקרה זה, אין להאריך את המועד עד לסוף 2017 ביחס לתביעות אחרות.
המשיבים חויבו בהוצאות של 15,000 שקל עבור כל אחד מהמערערים.
