כמה אפשר להתעלם ידיעות אחרונות
חלקים מן הכתבה המופיעים באתר:
"מה שהכי כואב לי זה שלאורך כל הדרך האמנו לרופאים בעיניים עצומות. לאולגה לא היה אפילו קצה של ספק או כעס על הרופאים. היא לא התלוננה ובמיוחד בטחה ברופאת המשפחה, גם שזו לא הצליחה לאבחן אותה, והמשיכה לסבול בשקט מכאבים קשים בבטן. אולגה אפילו הודתה לה בסוף כל ביקור אצלה". כך אומר בכבר נריה אברהמוב, שאשתו אולגה נפטרה בגיל 51 מסרטן אחרי שהמערכת הרפואית התרשלה פעמיים בטיפול בה.
יחד עם ילדיו הגיש אברהמוב בשבוע שעבר לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעת נזיקין כפולה בגין רשלנות רפואית על סכום של 13 מיליון שקל.
מהפרטים המופיעים בכתב התביעה שהוגש ע"י עורכת הדין ענת גינזבורג, עולה כי בשנים 2002-2005 פנתה אולגה אברהמוב לפחות 20 פעם (על פי תיעוד הקופה) לרופאת המשפחה שלה בתלונה קבועה על כאבים ממוקדים בבטן התחתונה. היא גם עידכנה את הרופאה בסיפור המשפחתי שלה, שלפיו אמה, סבתה ודודותיה חלו כולן בסרטני שד ושלחה, אך אפילו אז הרופאה לא נחפזה לשלוח את אולגה לבצע את הבדקות המתבקשות ובייחוד הבדיקה לבירור סרטן השחלה.
אבל הכאבים רק החריפו, ואברהמוב חסרת האונים המשיכה להגיע למרפאה. היא עברה מרופא לרופא, והם שחו אותה לשורה של בדיקות דם, סקירות אולטרסאונד ובדיקות גסטרולוגיות שונות, שבעקבותיהן ציינה הרופאה " … (ההמשך אינו מופיע באתר)
פרופ' פרץ מגיעה למסקנה הקשה הבאה: "הרופאים אשר טיפלו באברהמוב התרשלו כלפיה בכמה מישורים.הראשון נובע מהתעלמותם מההיסטוריה המשפחתית של סרטן שד ושלחה, שבשילב עם תלונותיה הממוקדות מחייבת כריתת שחלות מניעתית שהייתה מפחיתה את סיכונה לחלות במחלה ב יותר מ 95%. התרשלותם הנוספת נובעת מהתעלמותם מתללונותיה החוזרות ונשנות, אשר חייבו את הרופאים לשלול קיומו של ממצא ממאיר בשחלות. לא מדובר רק באחריות של הרופאים שטיפלו במנוחה, אל גם בחוסר הפנמה מצד הדרג הרפואי של הקופה, האחראי על הצורך בייעוץ גנטי".
התחילה לנחור בקול רם
בתוך זמן קצר אושפזה אברהמוב בבית החולים אסף הרופא ליצוע ניתוח לכריתת הגידול. בני המשפחה המודאגים ציפו בחדר ההמתנה.
כשהרופא יצא ואמר לנו שמדובר בסרטן שחלות בשלב מתאדם, ושהניתוח היה נרחב מאוד והצרטיך כריתה של איברים נוספים, הייתי המום ומופתע, מספר בעלה נריה. "הרגשתי שהעולם שלי נופל עלי. אחרי שנים של כל כך הרבה רופאים ובדיקות, פתאום מגלים סרטן מתקדם? זה לא נתפס לי בכלל".
אולגה יצאה מהניתוח, התאוששה קצת והועברה למחלקה כשהיא במצב יציב ומתלוננת על כאבי בטן. אחרי שראיתי אותה כבר מחוץ לחדר הניתוח נרגעתי קצת והחלטתי לנסוע הביתה לאכול משהו", ממשיך נריה לספר. "הבת שלנו ואחותה של אולגה נשארו על ידה.
בינתיים, במחלקה, הזריקה לה האחות תרופה נגד כאבים. אולגה החלה לנחור בקול רם. על פי כתב התביעה, בתה המודאגת הזעיקה את האחיות פעמים רבות למיטת אמה, כשהיא מספרת להן בהתרגשות שהאם מחרחרת, נושמת באופן מוזר ונוחרת בקול רם. האחיות הרגיעו אותה. בשעה 15:00 אחר הצהרים, כשהתחלפה משמרת האחיות, עידכנה אותן הבת בתופעות הנשימה המוזרות, אך גם הן לא מיהרו להיבהל.
זמן קצר אחר כך הגיע לחדרה הפרופסור שניתח את אולגה ובדק את הבטן שלה כדי לשלול דמם פנימי. אפילו במהלך הבדיקה הכואבת שכללה לחיצות באזור התפרים אולגה לא התעוררה. ברישום שמילא הפרופסור רק בדיעבת הוא כתב כי שמע את המנוחה נוחרת.
"אמא לא מתעוררת"
רק בסיבות 17:00 אחר הצהריים ניסתה אחות, שהוזעקה פעם נוספת על ידי בתה של אולגה, להעיר אותה – ללא הצלחה. ברישום הרפואי ציינה האחות כי היא מצאה את החולה "במצב של נחירה, צבע פניה אפרפר, לא מגיבה לקריאת שמה ולגירויים אחרים".
האחות חיברה את אולגה לחמצן והזעיקה את הרופאה התורנית. "נקראתי על ידי האחיות אל החולה שנמצאה "נוחרת" ולא מגיבה" תיארה הרופאה בדוח שמילאה. הושמה מסכת חמצן, לחץ הדם היה 83 על 43 ודופק 110. מיד קראתי למרדימה תורנית שביצעה אינטונציה (החדרת צינור אוויר לקנה הנשימה, א"א) ללא חומרי עזר, לא תגובה או שום התנגדות של האישה".
הבינתיים הזעירה הבת המבוהלת את האב. "ישבתי שקט בבית כשהילדה התקשרה ובכתה לי בטלפון, "אבא, אני לא יודעת מה קורה, אמא לא מתעוררת". לא הבנתי על מה היא מדברת, רק כמה שעות קודם כשעזבתי את אולגה היא דיברה עם האחות ואפילו התלוננה על כאבים. טסתי כמו משוגע לבית החולים ושם כבר מצאתי את אשתי מונשמת וללא הכרה. הרופאים ניגשו אלי ואמרו לי שעשו לה סיטח ושהמוח שלה מת".
זמן מה אחרי שאובחן המוות המוחי נפטרה אולגה אברהמוב.
היה סיכוי רב למנוע את מותה
מבירור מקיף שערכו מאוחר יותר בני המשפחה ועו"ד גינזבורג עולים פרטים מביכים. התברר, למשל, שאולגה כלל לא עברה הערכה טרום-ניתוחית שהייתה אמורה להביא בחשבון את העובדה שהיא סבלה מהשמנת יתר, ומתסמונת דום נשימה בשינה.
נוסף על כך, עולה חשד להזנחה והתרשלות בניטור של החולה בבית החולים. בחוות דעת מומחה שצורפה לתביעה כותב ד"ר ערן סגל, מנהל מערך ההרדמה וטיפול נמרץ בבית החולים אסותא, ויו"ר הריגוד הישראלי לטיפול נמרץ: "הכל מתגמד מול העובדה שהחולה שכבה במחלקה, כאשר המנתח בודק לה את הבטן והיא אפילו לא מתעוררת מכך. עובדה זו שהיא בעצם נמצאת בחוסק הכרה עמוק למדי – שהרי אין זה מצב רגיל שכירורג בודק בטן של מטופל וזה אינו מגיב כלל ואינו מתעורר – לא גרמה לאיש מהצוות להרים דגל אדום. איש מהצוות לא חשב" (המשך הכתבה לא מופיע באתר) …
