כתבה מתוך מגזין ממון, 26/03/2018
עונת הרחצה הרשמית נפתחת בחודש הבא וחופי הרחצה יתמלאו ברוחצים.
למרבה הצער, טביעות מתרחשות בכל שנה. מוסף "ממון" גיבש מדריך למבקרים בים ולרוחצים בו, בעזרתם של עוה״ד ענת גינזבורג וכרמי בוסתנאי, מומחים לתביעות נזיקין.
למי בעצם שייכים החופים במדינת ישראל?
עו״ד גינזבורג: "החופים שייכים למדינה, ונמצאים בהחזקת הרשות המקומית שבשטח שיפוטה מצוי החוף.
הרשות ממונה על החוף כשטח ציבורי, ואחראית על פי דין להפעלתם,
להסדרתם ולהעסקתם של פקחים, מצילים, סדרנים וכו׳.
משרד הפנים מוסמך לפקח על הרשויות, שהן מיישמות את הוראות החוק בכל הקשור לחופים.
במקרה של טביעה בים או בבריכה, מי עלול להימצא אחראי?
עו״ד בוסתנאי: "לפי חוק, בכל בריכה שאינה פרטית חייבת להיות נוכחות של מציל מוסמך.
בהיעדר מציל, חובה על המפעיל לוודא את סגירתה ההרמטית לכניסת אדם.
אם לא פעל כך, הוא עלול להיות אחראי לטביעתו של האדם בבריכה.
במקרה של בריכה לא פרטית, האחריות מוטלת גם על המציל.
בתי המשפט יבחנו מהי הסמכתו, היכן היה בעת הטביעה וכיצד לא הבחין בכך.
"יש רלוונטיות רבה לגילו של הנפגע, שהרי אם מדובר בילד קטן, על הוריו להשגיח שלא ייכנס לבד למים.
אם הרחצה הייתה במסגרת פעילות בקייטנה, בנוסף למציל והמפעיל יבחנו בתי המשפט את פעילותו של המדריך וכן את אחריות בעלי הקייטנה.
במקרה שבו היו בבריכה ילדים רבים, תיבחן גם ההשגחה על השתוללות הילדים והאם ננקטו אמצעי פיקוח".
בנוגע לרוחצים בים מציין עו״ד כדמי כי אם הרשות המקומית לא דאגה לבטיחות המתרחצים קיימת עילת תביעה נגדה.
למשל, אם לא הביאה לידיעת המתרחצים שיש סכנות כמו זרמים, בורות, סלעים, מערבולות, סחיפה וכו׳ – באופן ברור ומספק, בשפה ברורה ומובנת לכולם, באמצעות סימון ואזהרה על ידי שלטים, מצילים, פקחים, בכריזה, וכן בגידור במצופים וברגלי סימון במים.
יש גם עילת תביעה אם הרשות לא עשתה כל שאפשרי באופן סביר, על פי סמכויותיה, להזהיר, ליידע ולהרחיק מתרחצים מהסכנה ולמנוע נזק גופני
או מוות כתוצאה מטביעה עקב סכנות הים.
אלו עילות תביעה קיימות במקרה של טביעה?
אי־מתן ואי־פרסום מידע/הסבר ברור ומפורט בדבר הסכנות והמלכודות הטמונות בים, בשילוט ברור ומובן לכל, כמו אזהרה מפני גלי סחף;
היעדר סימון וגידור של אזורי סכנה במים בעזרת דגלים, חבלים, מצופים ועוד; אי־מניעת כניסה בפועל ואי־הרחקה מהחופים המסוכנים בכלל, ובזמן של היעדר שירותי חירום והצלה בפרט, באמצעות פקחים, קיום אמצעי בקרה, כריזה וכו׳;
נוהל בלתי סביר של "סגירת הים" בשעות בלתי סבירות בשעות הבוקר המוקדמות או בין הערביים כשהמוני רוחצים עדיין נופשים ומבלים בחופים; אי־קיום משמרות בטיחות,
סיור ופיקוח באופן רצוף ומתמיד בחופים גם לאחר "סגירת הים"; אי־קיום שירותי הצלה וחירום זמינים, ראויים ומספקים במטרה לחסוך עלויות שכר; אי־מתן מידע והסבר מפורט וברור בדבר הסכנות, כמו היווצרות בורות, מערבולות וזרמים; אי־קיום תכנון ושיטה של בטיחות בים, היעדר חינוך, הסברה והדרכה, היעדר תיקצוב ואי־השקעת משאבים לצורך שמירת חיי אדם,
למשל בהשוואה למלחמה בתאונות הדרכים.
לדברי עו״ד גינזבורג, "אין דרך לרסן את הים, והדרך להישמר מסכנותיו היא בקיום מנגנוני פיקוח, הגנה ושליטה מצד הרשות המקומית והמדינה. משהן נכשלו, קמה עילת תביעה במקרה אסון".
מה הפיצוי שניתן לתבוע?
עו״ד בוסתנאי: "במקרה של טביעה שגרמה לפציעה, אפשר להגיש תביעה
בגין נזקי גוף לפי דרגת הנכות שנקבעה, ולכלול בה הפסדי שכר לעבר ולעתיד,
הוצאות רפואיות, הוצאות עזרה וסיעוד וכמובן כאב וסבל ועגמת נפש. במקרה של מוות, הפיצוי הוא על אובדן השתכרות פוטנציאלי, פיצוי על אובדן חיים,
כאב וסבל, הוצאות קבורה וכו"׳.
מה קורה בחוף לא מוכרז?
עו״ד גינזבורג: "העובדה שמדובר בחוף לא מוכרז לא שוללת אוטומטית את הזכות לפיצוי, ויש לבדוק אם מדובר בחוף שנחזה כמוכרז:
האם נוהגים להגיע אליו רוחצים, האם הוא נראה פעיל ומאויש והאם משכירים בו כיסאות, שמשיות, סככות צל והאם יש בו שירותים, מקלחות וכיוצא באלה".
במקרה שהגיע עד בית המשפט העליון, נפסקו פיצויים גבוהים לאדם שנפצע קשה בראשו מסלע במהלך צלילה. הוא טען שהחוף הבלתי מוכרז נחזה בזמן התאונה כמוכרז.
במקרה אהד נפסק פיצוי בגין טביעת שני ילדים למוות בחוף שהוכרז אסור לרחצה – אולם המועצה המקומית איפשרה שירותים בו ואף גבתה כסף בכניסה.
צילום הכתבה בתמונה –
