דלג לתוכן המרכזי
03-6958860
בית אשדר 2000, יגאל אלון 53, תל אביב

פסק דין מיום 10/2/2010 א.א נגד כלל חברה לביטוח

בית משפט השלום בתל אביב - יפו

 

16.2.10

ת"א 36200-06 א נ' כלל חברה לביטוח בע"מ-ואח'

 

 

 

 

בפני

כב' השופט  יחזקאל הראל

 

התובעת

א.א

ע"י ב"כ עוה"ד ענת גינזבורג

 

נגד

 

הנתבעים

1. כלל חברה לביטוח בע"מ

2. סלים יעקובי

ע"י ב"כ עו"ד א. דויטש

     
 

 

 

פסק דין

 

 

 

 

מבוא

 

1.      לפניי, תביעת התובעת, ילידת 18.4.77, בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאונה שאירעה ביום 19.7.05 (להלן: "התאונה").

 

2.      התאונה הינה "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.

 

3.      הנתבעת 1 – כלל חברה לביטוח בע"מ הייתה בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו מבטחת השימוש במלגזה שפגעה בתובעת ואשר הייתה נהוגה על ידי הנתבע 2 – סלים יעקובי. (הנתבעת 1 והנתבע 2 יקראו להלן יחדיו בשם הקיצור: "הנתבעים").

 

4.      אין מחלוקת בין הצדדים בשאלת החבות והמחלוקת נסבה בדבר שיעור הנזק.

 

5.      פסה"ד ניתן לאחר שהובאו לפניי הראיות כדלקמן:

עדי התובעת שהעידו בישיבת יום 14.12.09: התובעת בעצמה, בעלה של התובעת אותו הכירה לפני התאונה ונישאה לו לאחריה (להלן: "הבעל")והגב' רונית חשבת השכר (להלן: "החשבת") בחברה שהעסיקה את התובעת עובר לתאונה ולאחריה (להלן: "החברה").

כן הובאו לפניי חוות דעתם של שלושת המומחים הרפואיים שמונו מטעם בית המשפט ואשר נחקרו חקירות נגדיות בישיבת יום 28.10.09 – ד"ר גדעון לוי א.א.ג., ד"ר ברג מונל נוירולוג וד"ר נח גונן פסיכיאטר; תיעוד שהוגש מטעם הצדדים וסיכומיהם בכתב.

 

6.      כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור אלא אם יאמר אחרת.

 

הנכות הרפואית

 

מבוא

 

7.      התובעת נפגעה ע"י המלגזה שנסעה בשטח מחסן החברה בו עבדה התובעת. התובעת נפלה, נחבלה ברגלה השמאלית ובראשה ואבדה את הכרתה לפרק זמן שאינו ידוע. לדברי התובעת, התעוררה בחדר המיון בביה"ח לניאדו לשם פונתה על ידי אמבולנס. בבדיקה בחדר המיון אובחנו, בין היתר, חבלות בראש וכן אמנזיה אנטרו-רטרו-גרדית. החתך בראש נתפר והתובעת הועברה להמשך אשפוז במחלקה הכירורגית ממנה שוחררה לאחר כשבוע. במהלך האשפוז נבדקה התובעת, בין היתר, על  ידי מומחה א.א.ג ונוירולוג שהמליצו על טיפול בסטנורון לסחרחורות והתרשמו מירידה בשמיעה. התובעת שוחררה מביה"ח עם הוראות למנוחה והמשך טיפול רפואי.

 

הנכות בתחום א.א.ג

 

8.      יאמר כי התובעת הייתה לקוית שמיעה עוד קודם לתאונה בעקבות מחלת החזרת בה לקתה בילדותה. באוזן ימין התובעת כלל לא שמעה, ועל כן אף לא הומלץ על שימוש במכשיר שמיעה ואילו באוזן שמאל חלה ירידה בשמיעה, באוזן זו עשתה התובעת שימוש במכשיר שמיעה. בבדיקת שמיעה שבוצעה לתובעת ביום 21.1.03, כשנתיים לפני התאונה, הודגמה ירידה פרוגרסיבית עצבית תחושתית בשמיעה בשתי האוזניים.

 

9.      לטענת התובעת, כתוצאה מהתאונה הינה סובלת מסחרחורות ממושכות; ירידה קשה ביותר בשמיעה; צלצולים שלא פוסקים לרגע באוזנייה; כאבי ראש; לחץ בעיקר בצד הימני של הפנים; בעיות זיכרון; בעיות ריכוז; פחדים וחרדות.

 

10.  ביום 21.11.05 נבדקה התובעת על ידי ד"ר לוי אשר קבע כי בעקבות התאונה נותרה לה נכות לצמיתות בשיעור של 35.2%. ד"ר לוי קבע כי  נגרמה ירידה בשמיעה באוזן שמאל שהחמירה את נכותה מ-30% ל-40% נכות לפי סעיף 72(1) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ו - 1956 (להלן: "התקנות"). משמע, בגין הירידה בשמיעה עקב התאונה נקבעה נכות בשיעור של 10% בלבד.

 

11.  התובעת טענה בפני ד"ר לוי כי הירידה הנוספת בשמיעתה הוציאה אותה ממעגל המתפקדים שמיעתית, כי אינה מסתדרת במקום עבודתה ואינה מסוגלת למלא את אותו תפקיד בו עבדה עובר לתאונה. ד"ר לוי קבע, לאחר היוועצות עם קלינאיות תקשורת העוסקות בתפקוד שמיעתי, כי יש בסיס עובדתי לטענת התובעת.

 

12.  כן אבחן ד"ר לוי אצל התובעת פגיעה וסטיבולרית בצד ימין המסבירה לדבריו את תלונתה בדבר אי יציבות, סחרחורות והעדר יכולת לעסוק בפעילות ספורטיבית. בגין כך נקבעה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 20% לפי סעיף 72(4)(ב)(II).

 

13.  באשר לטנטון בשתי אוזנייה של התובעת קבע המומחה 10% נכות לפי סעיף 72(4)(ד)(III) כאשר הינו משאיר להחלטת ביהמ"ש לקבוע האם הוא מאמין לתובעת כי לא סבלה מצלצולים באוזניה עוד קודם לתאונה.

 

14.  ד"ר לוי קבע כי התובעת תזדקק למכשיר שמיעה חדש באוזן שמאל שיתאים לשמיעתה החדשה.

 

הנכות בתחום הנוירולוגי

 

15.  בשל תלונות התובעת על כאבי ראש המליץ ד"ר לוי על מינוי נוירולוג ובהתאם להמלצתו מונה ד"ר ברג מונל כמומחה רפואי בתחום הנוירולוגי.

 

16.  ד"ר ברג בדק את התובעת ביום 8.8.06 וביום 13.11.06 וקבע כי נותרה לה נכות נוירולוגית בגין פוסט טראומטיק סינדרום בשיעור של 2.5% בהתאמה לסעיף    34(א-ב) לתקנות.

 

17.  בין היתר מהטעמים שיפורטו בהמשך, הנני סבור כי מתייתר הצורך להרחיב בדבר קביעותיו של ד"ר מונל.

 

הנכות הנפשית

 

18.  בהיות התאונה "תאונת עבודה", לאחר שהתקבלו חוות הדעת בתחום א.א.ג ונוירולוגיה פעלה התובעת למיצוי ההליכים במל"ל.

 

19.  ביום 24.1.08 הגישה התובעת לביהמ"ש בקשה למינוי מומחה בתחום הנפשי, בקשה שלא הוגשה עם הגשת התביעה. בבקשתה טענה התובעת כי ביום 19.8.07 נבדקה על ידי ועדה רפואית של המל"ל אשר מצאה להפנותה מיוזמתה לבדיקה על ידי הפסיכיאטר ד"ר דניאל גרופר. ד"ר גרופר בדק את התובעת ביום 2.12.07 וקבע לה נכות זמנית בשיעור של 10% ממועד התאונה ועד ליום 31.7.08 בגין הפרעה הסתגלותית בעוצמה מתונה. התובעת זומנה בתום התקופה לבדיקה חוזרת בעקבותיה נקבעה לה נכות צמיתה בשיעור של 10%.

 

20.  ד"ר גרופר קבע את הנכות לאחר שהובאה בפניו בדיקה נוירופסיכולוגיות שבוצעה לתובעת, ביום 22.10.07, בה נמצאה התובעת אמינה, "... עמדה חסרת כוחות ואונים מול מטלות המבחן שנובעים ממצבה הרגשי..." וכן נמצאה אצלה "... הפרעת הסתגלות המלווה בסימפטומים דיכאוניים".

 

21.  הפסיכולוג הקליני שערך את הבדיקה נפגש עם התובעת והבעל ורשם מפיהם כי התובעת "... שוללת פניה לטיפול נפשי. לדבריה ועל פי בעלה המחזק אותה, המשפחה (והבעל עצמו) לא יקבלו פנייה לטיפול שכזה מאחר וחוששים מסטיגמה ויאמרו עליה שהיא משוגעת. הבעל עצמו אומר שלא יודע אם יוכל להתמודד עם טיפול שכזה" (עמ' 2 לדו"ח).

 

22.  הנתבעים התנגדו לבקשה למינוי, אולם בהחלטתי מיום 28.4.08 נעתרתי לבקשה לאחר שקבלתי, לצורכי הדיון בבקשה בלבד, את טענת התובעת מדוע לא הגישה מלכתחילה את בקשתה זו. נעתרתי לבקשה חרף תשובתו של ד"ר ברג לשאלת ביהמ"ש כי אין לדעתו מקום למינוי מומחה בתחום הפסיכיאטרי. יאמר כי ד"ר ברג לא נימק את תשובתו, על אף המבחנים הפסיכולוגיים שהוצגו בפניו.

 

23.  ביום 6.7.08 נבדקה התובעת על ידי המומחה הרפואי ד"ר נח גונן פסיכיאטר, אשר קבע כי נותרה לתובעת נכות רפואית ותפקודית בשיעור של 8% בגין התסמונת שלאחר חבלת ראש ונכות בשיעור של 5% בגין תסמונת פוסט-טראומטית ובסה"כ 13% בהתאמה לסעיף 34(ב-ג) לתקנות. ד"ר גונן המליץ כי התובעת תעבור טיפול נפשי ותרופתי שלדעתו יביא לשיפור ניכר במצבה הנפשי.

 

24.  נכויותיה הנ"ל של התובעת נקבעו ע"י ד"ר גונן בשל ממצאיו כדלקמן:

"א. כאבי הראש, הסחרחורות, הפרעות הריכוז והזיכרון, האיריטביליות והירידה בבטחון העצמי מעידים על תסמונת שלאחר חבלות ראש...

ב.   שחזורי התאונה בעירות ובשינה, ההימנעות מפעולות/מצבים מאזכרים, הניתוק מאנשים אחרים ועוררות היתר מעידים על תסמונת דחק פוסט-טראומטית PTSD...

ג.   ההפרעות הרגשיות (חרדה ודיכאון) והפרעות השינה הינם סימפטומים בלתי ספציפיים ויכולים לנבוע הן מן התסמונת שלאחר חבלת ראש, הן מן התסמונת הפוסט-טראומטית והן משתיהן". ( הדגשות במקור. פרק הדיון לחוה"ד).

 

25.  ד"ר גונן הציע להעמיד את חוות דעתו בפני ד"ר ברג על מנת שהאחרון יחווה דעתו האם עסקינן בנכות החופפת לנכות שנקבעה על ידיו. ד"ר ברג מצא כי עסקינן בנכות חופפת. בנסיבות אלו ובין היתר לאחר ששמעתי את חקירתו הנגדית של ד"ר ברג שוכנעתי שאין להידרש לנכות שנקבעה על ידיו.

 

תולדות התובעת לפני ולאחר התאונה

 

26.  בעת התאונה הייתה התובעת רווקה כבת 28. התובעת הינה טכנאית אלקטרוניקה מוסמכת במקצועה אותו רכשה לאחר שסיימה י"ג כיתות בתיכון מקצועי הולץ בת"א. חרף היותה לקוית שמיעה שירתה התובעת שירות צבאי מלא בצה"ל כטכנאית ל"א בחיל האוויר והשתחררה מצה"ל בחודש ינואר 1997.

 

27.  בחודש ספטמבר 1997 החלה התובעת לעבוד כפקידה במחלקת שירות לקוחות בחברה העוסקת בייבוא מוצרי אלקטרוניקה וייצור מערכות אינטגרציה. במהלך שנות עבודתה בחברה קודמה התובעת בתפקידה ובשכרה וזכתה פעמיים להיות עובדת מצטיינת בשנים 2000 ו- 2004. בגין כך תוגמלה התובעת בסוף שבוע במלון על חשבון החברה ובבונוסים שנתיים שהובאו בחשבון במסגרת שכרה. 

 

28.  התובעת עבדה בצמוד למנהלת מחלקת שירות הלקוחות בחברה ועבודתה כללה, בין היתר, הכנת תעודות משלוח, קבלת הזמנות, טיפול בפניות הלקוחות וכל הקשור בכך. בעת היעדרותה של מנהלת המחלקה מילאה התובעת את מקומה. בעת שהתובעת החלה לעבוד בחברה מנתה המחלקה כ-2-3 עובדים ובהמשך התרחבה לכ-5-6 עובדים.

 

29.  עבודת התובעת הייתה עבודה משרדית בעיקרה והתבצעה, במרבית הזמן, באמצעות הטלפון. מפעם לפעם, היה על התובעת לגשת למחסן החברה לצורך ביצוע בירורים שנדרשו מעת לעת.

 

30.  עובר לתאונה התגוררה התובעת בבית הוריה בת"א ונהגה ברכבה לחברה הממוקמת בנתניה. התובעת נהגה לעבוד משעה 08:00 לערך ועד לשעות הערב בהיקף העולה על משרה מלאה.

 

31.  ביום 25.6.06 שבה התובעת לעבודה חלקית 3 פעמים בשבוע, 4 שעות כל פעם, אולם בהמשך עברה לעבוד 3 ימים בשבוע וסה"כ 11 שעות שבועיות. התובעת לא שבה לעבודתה הקודמת בחברה אלא לתפקיד פקידותי זוטר. יאמר כי התובעת היא זו שקבעה את היקף עבודתה לאחר התאונה מבלי שנבדקה ע"י רופא תעסוקתי.

 

32.  תפקידה של התובעת עובר לתאונה חייב איוש יומיומי על ידי עובד שזה ייעודו ומשהתובעת עבדה באופן חלקי בלבד לא ניתן היה לשבצה בתפקידה הקודם.

 

33.  ב- 30.11.06 נישאה התובעת לבעל אותו הכירה עוד קודם לתאונה. התובעת התמידה בעבודתה בחברה בהיקף משרה חלקי, כאמור לעיל, וזאת עד להולדת בתם ב-29.8.07.

 

34.  לאחר לידת בתה הודיעה התובעת לחברה כי אינה שבה לעבודה ומאז לא שבה למעגל העבודה והיא בטלה למעשה הן מעבודה מחוץ לביתה והן מביצוע חלק ניכר מעבודות משק הבית.

 

35.  הצדדים חלוקים בשאלה האם הייתה הצדקה רפואית לשינוי בהיקף עבודתה של התובעת עד ללידת בתה ובמיוחד האם התובעת אכן אינה מסוגלת לשוב לעבודתה כטענתה. כן חלוקים הצדדים בדבר הנכויות הרפואיות שנקבעו על ידי המומחים הרפואיים, כמו גם על השלכותיהן התפקודיות בעבודתה ובמשק ביתה.

 

תמצית טענות התובעת

 

36.  לטענת התובעת:

·                    כתוצאה מהתאונה הפכה להיות שבר כלי.

·                    נכותה הרפואית המשוקללת הינה כ-49% כפי שנקבע על ידי ד"ר לוי וד"ר   

גונן.

·                    אין עסקינן בנכויות חופפות.

·                    יש לדחות את טענת הנתבעים כי התובעת לא פעלה להקטנת נזקיה בכך שלא פנתה לקבלת טיפול נפשי כפי שהומלץ על ידי ד"ר גונן. המלצה זו ניתנה לראשונה על ידי ד"ר גונן בחוות דעתו מיום 28.7.08. טיפול זה לא הומלץ לתובעת על ידי רופאיה. התובעת חששה כל העת מלחשוף את בעיותיה הנפשיות ועל כן אף לא עתרה בתחילה לבית המשפט בבקשה למינוי מומחה בתחום הפסיכיאטרי ועשתה כן רק לאחר שהוועדה הרפואית במל"ל סברה מיוזמתה כי יש מקום להפנותה לבדיקה גם על ידי פסיכיאטר מטעם המל"ל. הבעל והתובעת העידו כי הם חוששים מהסטיגמה שתדבק לתובעת אם תפנה לקבלת טיפול נפשי שכן, בני משפחתם יסברו שהינה "משוגעת". הבעל עומד בתוקף על התנגדותו כי  תקבל טיפול רפואי ואם תעשה כן - לא יישאר לחיות עמה.

·          נכותה התפקודית של התובעת בעבודתה הינה בשיעור של 80%.

·          שכרה של התובעת עובר לתאונה עמד על מכפלת השכר הממוצע במשק          באחד וחצי.

·          מוצע לחשב את הפסד ההשתכרות לעתיד על בסיס כפל השכר הממוצע במשק.

·          יש לפצות את התובעת בגין אובדן דמי לידה, בונוסים ואובדן הפרשות לתנאים סוציאליים.

·          התובעת זכאית להחזר הוצאות רפואיות לרבות מכשיר השמיעה וכן להחזר הוצאות נסיעה לטיפול רפואי.

·          בגין התאונה חדלה התובעת לנהוג ברכבה הפרטי ועל כן יש לפצותה בגין הוצאות נסיעה במוניות.

·          יש לפצות את התובעת בגין עזרת בני משפחתה בתקופה שלאחר התאונה.

·          יש לפצותה בגין הוצאות עזרה וטיפול בילדתם ובילדים הנוספים שייוולדו לה וכן עזרה במשק הבית.

 

תמצית טענות הנתבעים

 

37.  לטענת הנתבעים:

·                    חומרת הירידה בשמיעה שנגרמה לתובעת בגין התאונה נמוכה בהרבה מזו שנקבעה לה על ידי ד"ר לוי.

·                    הוכח כי התובעת שמעה את כל שאלותיו של ב"כ הנתבעים בלא שבקשה כי ירים את קולו והיא אף משוחחת בטלפון הנייד שלה באמצעות מגבר.

·                    יתכן כי בעיות השמיעה של התובעת היו ממשיכות להידרדר גם לולא התאונה ויכול ומצבה כיום נובע מהידרדרות פרוגרסיבית של מחלתה.

·                    גם אם בית המשפט ימצא לנכון לאמץ את קביעת ד"ר לוי כי בגין התאונה חלה החמרה בשמיעתה בשיעור של 10% בלבד – המשמעות התפקודית הינה מוגבלת.

·                    קביעת ד"ר לוי בדבר הטנטון נסמכת אך ורק על תלונתה הסובייקטיבית של התובעת אשר נמסרה פעם אחת ויחידה כשבועיים ימים לאחר התאונה ומשכך יש לדחותה.

·                    קביעת ד"ר לוי כי נגרמה לתובעת נכות בשיעור של 20% בגין הפגיעה הויסטיבולרית חופפת בחלקה לנכות בגין סחרחורות שנקבעה ע"י ד"ר ברג וד"ר גונן. יש להעמיד את נכותה של התובעת בגין הסחרחורות על 8% בלבד כפי שנקבע על ידי ד"ר גונן וזאת במקום הנכות בשיעור של 20% שנקבעה בגין כך על ידי ד"ר לוי. עסקינן כאמור בנכויות חופפות, מה גם שבעקבות טיפולי הפיזיותרפיה שביצעה התובעת השתפר מצבה במרוצת השנים ועוצמת הסחרחורות נמוכה, מופיעה אחת למס' ימים בלבד ולדקות ספורות בלבד.

·                    לאור האמור לעיל, יש להעמיד את נכותה של התובעת בתחום א.א.ג. על 5% בלבד.

·                    באשר לנכות הנוירולוגית בגין תסמונת פוסט-טראומטית שנקבעה על ידי ד"ר ברג – זו חופפת לנכות שנקבעה על ידי ד"ר גונן ועל כן יש להתעלם ממנה.

·                    באשר לנכות הנפשית שנקבעה ע"י ד"ר גונן- על התובעת לפעול להקטנת נזקיה ומשלא עשתה כן חרף המלצתו הברורה של המומחה יש להתעלם מנכות זו. טענת התובעת והבעל בדבר הטעמים בגינם אינה פונה לקבלת טיפול שיחתי או תרופתי אינה אמינה, אינה עומדת במבחן ההלכה המשפטית המורה על חובת הקטנת הנזק ואינה מתיישבת עם העובדה כי התובעת נוטלת למעשה תרופות פסיכיאטריות ולא נמנעה מלשתף את הועדה הרפואית במל"ל, את ד"ר גונן ואת בית המשפט במגבלותיה הנפשיות ומשכך עסקינן בטענה שאין לקבלה.

·                    לא היתה כל מניעה כי התובעת תשוב לתפקידה הקודם לאחר התאונה ותבצע שיחות טלפוניות באמצעות הספיקר כפי שהינה נוהגת לשוחח במכשיר הנייד ובטלפון שבביתה.

·                    התובעת היא זו שהכתיבה לחברה כי אינה מסוגלת לשוב לתפקידה הקודם ובמשרה מלאה והיא זו שקבעה כי אינה שבה לעבודה לאחר הלידה, על אף שהחברה היתה נכונה להשיבה לעבודה.

·                    נכותה התפקודית נמוכה באופן ניכר מנכותה הרפואית.

·                    אין מקום לפסיקת פיצוי בגין עזרת הזולת, למעט סך של 12,000 ₪ בגין התקופה שבסמוך לאחר התאונה. 

 

דיון

 

הנכות הרפואית

מבוא

 

38.  ישיבת יום 28.10.09 יוחדה לחקירת שלושת המומחים הרפואיים. ד"ר ברג זומן לחקירה לבקשת התובעת בעוד שד"ר לוי וד"ר גונן זומנו לבקשת הנתבעים.

 

39.  התרשמתי ממקצועיותם, אמינותם והגינותם של ד"ר גונן וד"ר לוי. חרף חקירותיהם היסודיות והמקיפות על ידי ב"כ הנתבעים וטיעוניו המפורטים בסיכומיו לא מצאתי כי יש מקום לחלוק על ממצאיהם וקביעותיהם כפי שבאו לידי ביטוי הן בחוות דעתם והן בחקירותיהם הנגדיות.

 

הנכות הרפואית בתחום א.א.ג.

 

40.  עובר לתאונה סבלה התובעת מירידה ניכרת בשמיעה באוזן שמאל ונעזרה במכשיר שמיעה. התובעת כלל לא שמעה באוזן ימין ועל כן מכשיר שמיעה לא יכול היה לסייע לשמיעה באוזן זו. בעקבות התאונה, נגרמה ירידה נוספת בשמיעה באוזן שמאל ועל כן היא נזקקת למכשיר שמיעה משוכלל יותר מזה שנזקקה לו עד לתאונה.

 

41.  עוד קודם לתאונה סבלה התובעת מנכות בשיעור של 30% בגין הירידה בשמיעה והחמרתה ב-10% נוספים הינה הרבה מעבר להחמרה יחסית זו. כדברי ד"ר לוי בחקירתו הנגדית: "... בשביל מישהו עם ירידת שמיעה כמו של א... (התובעת- ה.י) הירידה הזו הייתה מאוד משמעותית. אנו לא מדברים על ירידה מ-10 עד 20 דציבלים אלא מ-55 ל-70" (ש '5-6 בעמ' 17 לפרוטוקול ישיבת יום 28.10.09), ובהמשך: "... כאשר יש ירידה של 15 דציבל בדיבור מבחינתה זה משמעותי" (ש' 14-15 בעמ' 17).

 

42.  באשר לפגיעה הוסטיבולרית מימין שנגרמה בגין פגיעה באיבר שיווי המשקל – פגיעה זו אובחנה בבדיקת ENG שבוצעה לתובעת ביום 13.9.05 בביה"ח איכילוב והיא מתיישבת עם תלונתה בדבר הסחרחורות מהן היא סובלת. אומנם, לאחר הבדיקה עברה התובעת טיפולים פיזיותראפיים לשיפור היציבות, אולם לדברי ד"ר לוי "הטיפול בדרך כלל ממצה את עצמו. הפיזיותרפיסטים מלמדים אותה כיצד לנהוג. ברגע שאתה מרגיש שיש שיפור יש טעם להמשיך בטיפול. כשהטיפול לא מתקדם יש להפסיקו. במקרה זה הוא התקדם עד לנקודה מסוימת" (עמ' 18 לפרוטוקול).

 

43.  במהלך חקירת המומחה הסתבר כי בשנת 2008, לאחר גמר הטיפולים, עברה התובעת בדיקת ENG נוספת שהצביעה על שיפור מ-86% ל-75%, אולם לדעת ד"ר לוי אין בכך כדי לשנות מקביעותיו. לא מצאתי כי יש מקום לחלוק על דעתו זו (ת/1) (עמ' 20 לפרוטוקול).

 

44.  פגיעה זו במנגנון שיווי המשקל הינה בתחום א.א.ג והינה בנוסף לסחרחורות מהן סובלת התובעת כפי שנקבע על ידי ד"ר ברג וד"ר גונן. לו אכן הנתבעים היו סבורים כי אין עסקינן בחפיפה – חזקה כי היו מעמתים את ד"ר לוי עם קביעתו של ד"ר גונן, או להיפך.

 

45.  באשר לאפשרות להחמרת השמיעה בגין מחלת החזרת - אפשרות זו נשללה על ידי המומחה (עמ' 21 לפרוטוקול).

 

46.  לאור האמור לעיל, מצאתי כי יש לאמץ את קביעותיו של ד"ר לוי כפי שנקבעו בחוות דעתו.

 

הנכות הנפשית

 

47.  בבדיקתה על ידי ד"ר גונן ביום 6.7.08 הופיעה התובעת כשהיא "נראית כפי גילה הכרונולוגי. לבושה נקי, מסודר, ותואם את העונה. לא ניכרו סימני האטה או האצה פסיכומטרית. מימיקת הפנים ואינטונציית הקול – מגוונים. שתפה פעולה באופן מלא עם הבודק" (עמ' 5 לחוות הדעת). בכל הנוגע למודעות, התמצאות, חשיבה, אפקט, תפיסה, ריכוז, זיכרון וכן שיפוט מציאות ותובנה - אלו נמצאו תקינים.

 

48.  מהתיעוד שהוצג בפני ד"ר גונן ומדברי התובעת עולה כי התלוננה על כאבי ראש, סחרחורות, הפרעות ריכוז וזיכרון, ירידה בביטחון העצמי, שחזורי התאונה בערות ובשינה, הימנעות מפעולות/מצבים המאזכרים את התאונה, ניתוק מאנשים אחרים, עוררות יתר. תלונות וממצאים אלו אובחנו על ידי ד"ר גונן כנובעים מהתסמונת הפוסט-טראומטית ומחבלת הראש.

 

49.  הן ד"ר גונן והן הבודק מטעם המל"ל, אשר ממצאי בדיקתו עמדו בפני ד"ר גונן,  התרשמו מ"... מהימנות טובה ומסבירות נמוכה להגזמה ולהתחלות..." (עמ' 6 לחוות הדעת). כך גם העיד ד"ר גונן בחקירתו הנגדית: "... הנבדקת עוררה אצלי רושם של אישה מהימנה. הדבר הכי קל זה לשקר אותי בבדיקות הפורמאליות והיא יכולה להוליך אותי שולל ולא עשתה זאת. היא הייתה מאוד אמינה והבינה מה אני בודק..." (עמ' 13 לפרוטוקול).

 

50.  ד"ר גונן קבע כי אין לצפות להחרפה במצבה הרפואי של התובעת ואף צפה כי "יתכן שיפור אך במידה והנבדקת תטופל (וכפי שנכתב – מסרבת)... יש מקום להליך טיפול פסיכו טרפי - התנהגותי לתקופה של 6-12 חודש בתדירות של מפגש טיפולי אחת לשבועיים... יש גם אופציה של טיפול תרופתי לתקופה של שנה... אחזור ואציין כי הנבדקת מסרבת לטיפול פסיכיאטרי" (עמ' 7 לחוות הדעת).

 

51.  באשר לסירוב התובעת לקבלת טיפול נכתב כי "הנבדקת נמנעה מפנייה לטיפול פסיכיאטרי בשל הבושה, הסטיגמה, התנגדותו של בעלה וחששותיה מרכילות ובעיקר מהתייחסותם של בני משפחתה ובני משפחת בעלה להיותה מטופלת. טופלה ע"י גורמים רפואיים שאינם פסיכיאטריים ע"י אלטרול; DEPALEPTTOPAMAX; וביופידבק" (עמ' 4-5 לחוות הדעת).

 

52.  בחקירתו הנגדית נשאל ד"ר גונן באשר לסיכויי ההצלחה של הטיפול המוצע על ידיו לרבות העובדה כי עסקינן בפנייה "מאוחרת" לקבלת טיפול רפואי והוא השיב: "פנייה מאוחרת במקרה זה לא תחבל בסיכויי ההחלמה" וכן כי פנייה מאוחרת הינה "... גם כמה שנים. גם היום אפשר לקבל טיפול" (עמ' 14-15 לפרוטוקול)

 

53.  בתשובה לשאלת בית המשפט מה צפוי היה והתובעת תקבל כיום טיפול תרופתי/שיחתי השיב ד"ר גונן: "תמיד יש סיכוי לשיפור גם בפוסט-טראומה שעברה 3 שנים עדיין יש מקום לשיפור. לכן המלצתי את שהמלצתי בסעיף 5 בעמוד האחרון. איכות חייה תשתפר לא יודע בכמה, אך תשתפר ללא צל של ספק גם אם תיקח רק תרופות. אין לנו את השיחות כך שלא יהיה ריפוי, אז הדבר הנורא הוא שתיקח תרופות ממושכות" (עמ' 15 לפרוטוקול).

 

54.  ככל שהדבר נוגע לנכותה של התובעת נכון למועד עריכת חוות דעתו של ד"ר גונן – שוכנעתי כי יש לאמץ את חוות דעתו של ד"ר גונן ואין לסטות ממנה. ד"ר גונן העיד בכנות וביושר מקצועי ולא נמנע מלהשיב לכל שאלה קלה כקשה בלא שעשה כל ניסיון ל"התחפר" אחר קביעותיו לרבות, קביעתו כי טיפול פסיכולוגי או תרופתי יכולים להביא לשיפור במצבה הרפואי של התובעת.

 

55.  בשל המחלוקת שבין הצדדים בשאלה האם על התובעת לפנות לקבלת טיפול רפואי כפי שהומלץ, אדרש לכך להלן.

 

האם על התובעת לפנות לקבלת טיפול פסיכולוגי ו/או תרופתי

 

56.  אקדים ואומר כי בסיומו של הליך במהלכו שקלתי את טענות הצדדים הנני סבור כי אין לזקוף באופן מלא לחובת התובעת את החלטתה שלא לעבור את הטיפול המומלץ.

 

57.  כאמור, ד"ר גונן המליץ לתובעת לפנות לקבלת טיפול פסיכולוגי ו/או תרופתי, תוך שהוא מחווה דעתו כי טיפול זה צפוי להטיב את מצבה, חרף הזמן שחלף ממועד קרות התאונה. יחד עם זאת, ד"ר גונן ציין כי אינו יודע מה מידת השיפור.

 

58.  בתחילה, מונו לתובעת מומחים בתחומי א.א.ג. והנוירולוגיה בלבד מבלי שהתובעת עתרה למינוי מומחה בתחום הפסיכיאטרי. בפרק התלונות בחוות דעתו של ד"ר ברג מונל שבדקה ביום 13.11.06 פורטו תלונות התובעת ובכללן "חוסר ביטחון (מאז התאונה לא נוהגת, מפחדת לעבור כביש)... עייפות, יתר שינה" ובפרק הסיכום נכתב, בין היתר, כי התובעת סובלת "... עייפות ופחדים...". ד"ר ברג קבע לתובעת 2.5% בגין פוסט-טראומטיק סינדרום.

 

59.  התובעת חלקה על קביעת המומחה וביקשה לזמנו לחקירה. משכך, הורתי על הגשת ראיות שלאחריהן יקבע מועד משותף לחקירת ד"ר ברג ולשמיעת כל הראיות.

 

60.  ביום 25.2.07 הגישה התובעת למל"ל תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה במסגרתה התלוננה, בין היתר, על "... בעיות בזיכרון ובריכוז, חוסר ביטחון, חששות, פחדים, עייפות רבה, עצב, דיכאון/חרדות" (נספח יח' לבקשה למינוי מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי).

 

61.  התובעת נבדקה על ידי ועדה רפואית במל"ל אשר מצאה מיוזמתה להפנותה לבדיקה על ידי פסיכיאטר שיחווה דעתו בדבר מצבה הרפואי. ד"ר דניאל גרופר בדק את התובעת מטעם המל"ל ביום 19.8.07 והפנה אותה למבחנים נוירו-פסיכולוגיים. בעקבות תוצאות המבחנים קבע ד"ר גרופר נכות זמנית בשיעור של 10% ממועד התאונה ועד ליום 31.7.08 ובהמשך קבע נכות פסיכיאטרית צמיתה בשיעור של 10%.  

 

62.  ד"ר רון גאגין כתב בדו"ח כי התובעת "... שוללת פנייה לטיפול נפשי. לדבריה ועל פי בעלה המחזק אותה, המשפחה (והבעל עצמו) לא יקבלו פנייה לטיפול שכזה מאחר וחוששים מסטיגמה ויאמרו עליה שהיא משוגעת. הבעל עצמו אומר שלא יודע אם יוכל להתמודד עם טיפול שכזה"(עמ' 2 לדו"ח).

 

63.  אין חולק כי התובעת לא פנתה ולא הופנתה על ידי מי מרופאיה לקבלת טיפול פסיכיאטרי ו/או פסיכולוגי. 

 

64.  בחקירתו הנגדית אישר ד"ר גונן "בסבירות גבוהה" כי מצבה של התובעת היה יכול להיות טוב בהרבה אם תקבל הטיפול ובהמשך אף אישר כי"יכול להיות שלו הייתה מקבלת טיפול נפשי מלא, תרופתי ושיחתי במקביל לא הייתה נותרת נכות" (עמ' 11 לפרוטוקול).

 

65.  בחקירתו הנגדית השיב ד"ר גונן לשאלות באת כוחה של התובעת:

"ש. אתה מודע לכך שיש אוכלוסיות שחוששים מטפול נפשי?

ת.        כן. אני מטפל באוכלוסיות כאלה.

ש.       החשש יכול לנבוע מסטיגמה, דעות קדמות, נושא דתי, עדתי?

ת.        כן. כשאנו מדברים על סטיגמה לעיתים זה סטיגמה של האדם לגבי עצמו  (איך הוא נתפס בעיניו ולא בעיני אחרים)". (ש 3-7 בעמ' 14 לפרוטוקול).

 

66.  התובעת נחקרה על סרובה לפנות לקבלת טיפול נפשי :

            "ש. למה לא הלכת לקבל טיפול רפואי?

ת. בגלל הבושה והסטיגמה יקחו לי את הילדה אני לא מוכנה, יחשבו שאני משוגעת.

...

ש. את חושבת שמי שהולך לטיפולים הוא משוגע?

ת. כך אני חושבת. אני לא הייתי כזה בנאדם. הייתי אדם כל יכול וכעת לא יכולה לעשות כלום".  (עמ' 39 לפרוטוקול).

 

67.  להלן תמצית דברי הבעל בעניין הטיפול הנפשי:

"... אשתי לא משוגעת...הכל יודעים...

ש.       אתה הבעל, ראש המשפחה, אני מניח שאתה הוא זה שהטיל את הוטו שהיא לא תלך לטיפול פסיכיאטרי?

ת.        כן.

ש.       אשתך רוצה ללכת?

ת.        לא כל כך רוצה. אנו לא רוצים שהמשפחה תדע.

ש.       ההחלטה לא ללכת לפסיכיאטר של שניכם?

ת.        כן. בעיקר אצלי... אם תלך אני לא אשאר. לא רוצה שהמשפחה תדע מכך." (עמ' 36-37).

 

68.  מחד- נראה כי יש בטיפול כדי להביא לשיפור במצבה הנפשי של התובעת ומאידך - יש באי קבלתו כדי להנציחו. שוכנעתי כי סירוב התובעת הינו כנה ולא נועד לצורכי תביעה זו.

 

69.  במבחן האדם הסביר על התובעת לפעול להקטנת נזקיה ולקבל את הטיפול שהומלץ ע"י ד"ר גונן. ברם, לדעתי, כשם שיש להביא בחשבון ליקוי אורגני המסכן את בריאותו של נפגע האמור לעבור ניתוח שעשוי להביא להקטנת נכותו, כך יש להביא בחשבון כי מצבו לא הכולל  יחמיר אף יותר אם יעבור את הניתוח, ובמקרה דנן אם יקבל את הטיפול.

 

70.  לדעתי, אין לשקול סיכונים בריאותיים בלבד בעת קבלת ההחלטה האם על נפגע לעבור טיפול, אלא גם ענינים נוספים העלולים להשפיע ולעתים אף להחמיר את מצבו, לרבות האפשרות כי במאזן הכללי, (ולאו דווקא הבריאותי הנקודתי), לא יהיה בו להועיל.

 

71.  במצב דברים זה בו שוכנעתי כי עמדת התובעת והבעל לא נועדה להאדרת התביעה, תוך שהנני מודע לחיסיון הטיפול הרפואי שאמור לכאורה למנוע מבני משפחותיהם לדעת על קבלת הטיפול (ואף מבלי שהבאתי בחשבון את תשובתו של ד"ר גונן כי "...זה לא מדויק לומר כי החיסיון מוחלט. גם בקופ"ח הפקידה שמפנה יודעת על ההפניה" – עמ' 13 לפרוטוקול) - איני סבור כי יש לזקוף באופן מלא לחובת התובעת כי היה עליה לפנות לקבלת טיפול רפואי ומשלא עשתה זאת יש להפחית את מלוא הנכות שנקבעה ע"י ד"ר גונן.

 

72.  יובהר- גם אם התובעת היתה מקבלת את הטיפול המומלץ לא היה בכך כדי לבטל, אלא להפחית בלבד, את נכותה.

 

73.  זאת ועוד, ככל שהדבר נובע לפגיעה קוגנטיבית – זו לא ניתנת לשיפור באמצעות הטיפול המוצע, בעוד אשר טיפול תרופתי או פסיכוטרפי יכולים להביא לשיפור בהתנהגות, הימנעות, חרדות ועוד.

 

74.  נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת, (בלא צירופה של הנכות הנוירולוגית בשיעור של 2.5% שנקבע ע"י ד"ר ברג והחופפת לנכות שלאחר חבלת ראש שנקבעה ע"י ד"ר גונן)  הינה 42.4%.

 

75.  כזכור, הנכות הנפשית הינה בשיעור של 8% המהווה 4.8% נכות משוקללים מכלל הנכות המשוקללת. בהביאי בחשבון את סירוב התובעת לקבלת הטיפול תוך איזון עם חובתה לפעול להקטנת הנזק ואת סיכויי הצלחת הטיפול – הנני סבור כי יהא זה נכון להעמיד את נכותה הרפואית המשוקללת על 40%.

 

76.      חוות דעתו של ד"ר גונן התקבלה בבית המשפט ביום 30.7.08. המלצה בדבר טיפול פסיכותרפי או תרופתי שיכול להביא לשיפור מצבה של התובעת הוצעה לראשונה על ידי ד"ר גונן. גם אם התובעת הייתה מקבלת את הטיפול המוצע – השיפור לא היה מיידי, מה גם שיש להביא בחשבון את הזמן הנדרש להתארגנות לתחילת הטיפול.

 

77.      בנסיבות אלו, לדעתי יש מקום לקבוע כי נכותה הרפואית של התובעת עד למועד פסה"ד הינה בשיעור של 42.4% וממועד זה הינה בשיעור של40%.

 

הנכות התפקודית

 

78.      כאמור, חרף הירידה הניכרת בשמיעה ממנה סבלה התובעת עוד קודם לתאונה תפקדה התובעת בהצלחה מבלי שהשתמטה ממילוי חובותיה כאזרחית תוך שהינה מתגייסת לצה"ל. התובעת בחרה במקצוע טכני אותו ביקשה ליישם במהלך עבודתה בחברה. התובעת השתכרה, עובר לתאונה, חרף מומה, מעבר לשכר הממוצע במשק ויש להניח כי הייתה משביחה את שכרה אף מעבר לכך.

 

79.      התובעת הכירה את הבעל כמחצית השנה לפני התאונה ונישאה לו למעלה משנה לאחריה, וכשנה לאחר נישואיהם הביאו בת לעולם.

 

80.      איני תמים דעים עם ב"כ הנתבעת בסיכומיו לפיהם דיבר בלחש אל התובעת וכי היא שמעה את דבריו בלא כל מגבלות. חקירתה הנגדית של התובעת התבצעה כשהתובעת יכלה לקרוא את שפתיו כפי שהעידה (עמ' 37 לפרוטוקול).

 

81.      הסחרחורות בגין המגבלה הויסטיבולרית בה לוקה התובעת הינן משמעותיות ומשפיעות על התפקוד היומיומי בין אם בשינוי תנוחות מהיר, בין אם בטיפוס על סולמות או עמידה על כיסא ובין אם בפעולות יומיומיות רבות נוספות.

 

82.      כך גם מתקשה התובעת בטיפול בבתה: אינה שומעת את בכיה (בין היתר  בלילות), מתקשה בטיפול ובהשגחה על בתה הכרוכים לעיתים תנועת גוף ושינוי תנוחה מהירים למניעת פגיעה בבת, כמו גם טיפול בילדיהם העתידיים של התובעת והבעל.

 

83.      נראה כי התובעת ניחנה, עובר לתאונה, ביכולות גבוהות יחסית וברצון להצליח וחרף מומה המשמעותי בתחום השמיעה היא ממשה בהצלחה את יכולותיה. אומנם, התובעת לא למדה לימודים אקדמיים אולם, עיסוקיה ותפקודה בחברה, כמו גם שירותה בצה"ל, מלמדים כי לא נכנעה למגבלותיה.

 

84.      לאחר התאונה, אנו מבחינים בשינוי משמעותי בתפקודה של התובעת שבא לידי ביטוי בחזרה לעבודתה כשנה לאחר התאונה; בהמשך, חזרה לעבודה חלקית ולהיקף מטלות מצומצם בהרבה על פי קביעתה שלה בלא היוועצות ברופא תעסוקתי; הפלטות משוק העבודה לאחר לידת בתה; תיפקוד ירוד בניהול משק הבית.

 

85.      נכויותיה של התובעת נפרשות על פני ספקטרום רחב יחסית ושילובן זו בזו משפיע באופן ניכר על תיפקודה בעבודה ובחייה היומיום של התובעת." הקשיים גברו והלכו כשהילדה נולדה, משום שלאשתי עקב קשייה מאז התאונה מאד קשה לטפל בה. היא חוששת שהילדה תיפול לה מהידיים, היא לא שומעת הרבה פעמים את הילדה בוכה או צועקת, או שהיא קוראת לה...  חוששת לצאת איתה למגרש משחקים .. אם מישהו נוסע למשל מאחוריה היא לא שומעת... אם א' (התובעת- ה.י) בסלון והילדה משוטטת בבית, א'(התובעת- ה.י) לא יכולה לשמוע אותה, ואנו חוששים שיקרה משהו לילדה. כבר היה מקרה שמצאתי את הילדה בוכה באמבטיה.. וא' (התובעת- ה.י) לא שמעה אותה. מזל שלא היו מים באמבטיה. אני עוזר לא' (התובעת- ה.י) כמיטב יכולתי וכך גם הורי, אבל זה לא מספיק. אנו זקוקים מאד לעוזרת שגם תבצע את עבודות הבית, וגם תעזור בטפול בילדה. הילדה נכנסה לאחרונה לגן עד 13.00, ויש צורך בעזרה כשהיא יוצאת מהגן ועד שאני מגיע הביתה. (ס' 16 לתצהירו השני של הבעל).

 

86.      לדעתי, החברה גילתה כלפי התובעת יחס חריג בנוף ארצנו בנכונותה להתאים את עצמה למגבלותיה של התובעת תוך שהלכה לקראתה כברת דרך ארוכה שאינה שכיחה. יחד עם זאת, יש לזכור שעסקינן בחברה פרטית המנוהלת על בסיס השאת רווחים, תוך התחשבות בעובדיה, אולם אין כל רבותא כי יחס זה היה נמשך לאורך שנים. יתרה מכך, יכול והתובעת היתה מבקשת לשנות את מקום עבודתה ובמגבלותיה בגין התאונה, שהחריפו את מגבלותיה עובר לתאונה, צמצמו באופן ניכר את יכולה להשתלב במעגל העבודה.

 

87.      יתרה מכך, מעביד שאינו מכיר את התובעת (להבדיל לדוגמא ממעבידה הקודם), ואשר יהיה מודע למגבלותיה עלול לא לקבלה לעבודה בשל מגבלותיה וזאת חרף הדין ותוך "עקיפתו". קשיים התקשורת של התובעת באים לידי ביטוי לדוגמא בעבודה עם העובדים עימה, ובאים לידי ביטוי לדוגמא בעת השתתפות בישיבה בה נוטלים חלק כמה משתתפים – עובדה המקשה על קריאת כל שפתי הנוכחים, רעש סביבתי המקשה מאוד על יכולת השמיעה, הסחרחורות, כאבי הראש ושאר המגבלות מהן סובלת התובעת, וזאת גם אם יש בטיפול המוצע כדי להפחית חלק ממגבלותיה הנוספות.

 

88.      להערכתי, נכותה התפקודית של התובעת עד למועד פסה"ד הינה שוות ערך לנכותה הרפואית (42%) וממועד זה יש להעמיד את נכותה התפקודית על שיעור נכותה הרפואית המופחתת בשיעור של 40%. יש לזכור כי התובעת לא עובדת למעלה משנתיים ימים ועל כן סיכוי ההחלצות מהמצב, חרף השיפור הצפוי בעקבות הטיפול הרפואי, אינם משמעותיים.

 

הפסדי שכר

מבוא

 

89.      בחודשים ינואר – יוני 2005 השתכרה התובעת סך של כ-42,000 ₪ ברוטו. מסכום זה נוכה מס הכנסה בסכום של 3,103 ₪ ועל כן השכר נטו הינו כ-6,500 ₪ לחודש נומינאלי. לסכום זה יש להוסיף חלק יחסי בגין דמי הבראה המשולמים בחודש יולי  (כ- 2,200 ₪ לשנה ברוטו), בונוסים שקבלה התובעת בגין הצטינותה (בשנת 2004 שולמו בונוסים בסכום של כ- 6,400 ₪ ברוטו) וסוף שבוע במלון (שאינו בא לידי ביטוי בתלוש השכר) ועל כן יש להעמיד את שכרה עובר לתאונה ע"ס של 7,100 ₪ נטו נומינאלי.

 

90.      לאור האמור לעיל, יש להעמיד את בסיס השכר, עובר לתאונה, על 7,100 ₪ נטו נומינאלי ובתוספת הפרשי הצמדה למועד פסה"ד על סך של8,165 ₪.

 

91.      בנוסף, הפריש המעביד בשנת 2004 על חשבונו בגין תנאים סוציאליים. ההפרשות מתבצעות בגין שכר בסיס ברוטו. הפרשות אלו הינן למעשה הפרשות נטו בשיעור של 7.5% מהשכר ברוטו (5% לתגמולים ו- 2.5% לאובדן כושר עבודה), בנוסף לחלקה של התובעת בהפרשות. כמו כן נוהגת החברה לשלם לעובדיה, למעט במקרים חריגים, את פיצויי הפיטורין. הפרשות המעביד, לרבות פיצויי פיטורין, מסתכמים ב- 15.8% ממרבית השכר ברוטו ושוות ערך לכ- 1,000 ש"ח נטו  לחודש נומינאלי ובהצמדה למועד פסה"ד כ- 1,150 ₪ נטו.

 

92.      לאור האמור לעיל שכרה נטו של התובעת 8,100 ₪ נומינאלי ובהצמדה למועד פסה"ד כ- 9,300 ₪

 

הפסד השתכרות מלא לעבר ממועד התאונה ועד ליום 31.3.06

 

93.      רופאי התובעת קבעו לה אובדן כושר עבודה למשך מחצית השנה עד ליום 10.1.06. בגין תקופה זו זכאית התובעת לאובדן שכר מלא.

 

94.      התובעת שבה לעבוד בחברה בסוף חודש יוני 2006. כידוע, מקום בו התאונה מוכרת כ"תאונת עבודה" על ידי המל"ל, רופאי קופ"ח אינם רשאים ליתן תעודה נוספת לנפגע מעבודה מעבר ל- 6 חודשים, (כיום 90 יום), ועל הנפגע לפנות לועדה רפואית במל"ל. התובעת לא פנתה, למל"ל בסמוך לאחר התאונה כדי שיקבע את נכותה הזמנית.

 

95.       מכל מקום, מומחה א.א.ג. שבדק את התובעת בחודש ינואר 2006 סבר כי אינה מסוגלת לחזור לעבודתה והמליץ להפנותה לרופא תעסוקתי (נספח כ' לתצהיר התובעת).

 

96.  המומחים הרפואיים שבדקו את התובעת מטעם בית המשפט קבעו את נכותה הצמיתה ולא התייחסו לתקופת אי הכושר הזמנית שלאחר התאונה.

 

97.      כשנשאלה החשבת מדוע התובעת לא הופנתה לרופא תעסוקתי לקביעת כושרה  לעבודה השיבה: " זו פעם יחידה שזה קרה לנו ולא עשינו זאת" (עמ' 31).

 

98.      לאור כל האמור לעיל, הנני סבור כי יש לקבוע שהתובעת יכלה לשוב לעבודה עוד ביום 1.4.06. בגין התקופה שממועד התאונה ועד ליום 31.3.06 יש לפצות את התובעת בסכום של 8,100 לחודש בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממחצית התקופה בסכום של 1,694 ₪  וסה"כ 9,794 ₪ לחודש. בגין תקופה זו של 8 חודשים יש לפסוק לתובעת סך של 78,352 ₪.

 

99.    מהסך 78,352 ₪ הנ"ל יש לנכות את הסך של 1,450 ₪ ששולם לתובעת ע"י החברה ביום 10.8.05 ואת הסך של 5,700 ₪ ששולם ביום 1.9.05 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וסה"כ 9,349 ₪

 

100.    לאור האמור לעיל, על הנתבעים לפצות את התובעת פריט נזק זה בפיצוי בסך של 69,003 ₪.

 

הפסד שכר חלקי מיום 1.4.06 ועד לסוף חודש יוני 2006

 

101.    בגין התקופה הנדונה בה לא שבה התובעת לעבודה מצאתי כי יהא זה נכון לפצות את התובעת בסכום של 15,000 ₪ לפי ערכו נכון למועד פסה"ד ולאחר תוספת ריבית.

 

הפסד שכר חלקי מיום 28.6.06 ועד להולדת בתה ביום 29.8.07 

 

102.    התובעת, שבה לעבודה חלקית בסוף חודש יוני 2006, בתחילה לכ-14 שעות בשבוע ולאחר מכן הפחיתה משרתה ל- 11 שעות בשבוע, 3 ימים בשבוע. למעשה,  התובעת שבה לעבודה בהיקף השווה לכ-25% מהיקף עבודתה עובר לתאונה מבלי שמלאה את אותו תפקיד שביצעה לפני התאונה. מאחר וחדלה לנהוג ברכב - החברה נאותה לממן את עלויות נסיעותיה במוניות מביתה לתחנת הרכבת ומתחנת הרכבת לחברה הממוקמת באיזור התעשיה בנתניה ובחזרה.

 

103.    לאחר שובה לעבודה השתכרה התובעת בממוצע סך של כ-2,700 ₪ ברוטו לחודש נומינאלי. שכרה שולם בחלקו ע"ח ימי מחלה, (שאינה רשאית לפדותם בעת סיום עבודתה), וכן ע"ח ימי חופשה שנתית.

 

104.    איני סבור כי יש לפסוק לתובעת את מלוא ההפרש בין השכר עובר לתאונה לבין השכר שהשתכרה. מצאתי כי יהא זה נכון לפסוק לתובעת פיצוי בסך של 65,000 ₪ לפי ערכו נכון למועד פסק הדין.

 

הפסד חלקי של דמי הלידה

 

105.    לטענת התובעת, מאחר ועבדה במשרה חלקית - דמי הלידה שקיבלה מהמל"ל חושבו על בסיס השכר שהשתכרה עובר ללידה וכי אילמלא התאונה היא הייתה זכאית לדמי לידה על בסיס שכרה המלא. בגין כך עותרת התובעת להפרש בסך של כ-23,000 ₪.

 

106.    הנני סבור כי יהא זה נכון לפצות את התובעת בסכום של 10,000 ₪ לפי ערכו נכון למועד פסק הדין בגין חלק מהפסד דמי הלידה.

 

 

הפסד שכר חלקי מיום 1.12.07 ועד למועד פסה"ד (28.2.10)

 

107.    התובעת הייתה אמורה לשוב לעבודתה בתום חופשת הלידה קרי, בתחילת חודש דצמבר 2007, אולם לא שבה לעבודתה.

 

108.    בהתחשב בשכרה של התובעת עובר לתאונה בהצמדה למועד פסה"ד ובתוספת ריבית למחצית התקופה הקרובה מצאתי כי פיצוי בסך של 60,000₪ הינו פיצוי נאות בנסיבות העניין.

 

 

הפסד כושר השתכרות לעתיד

 

109.    לטענת התובעת, יש לחשב את הפיצוי לעתיד על בסיס כפל השכר הממוצע במשק בעוד אשר לטענת הנתבעים, יש לחשבו על בסיס שכרה עובר לתאונה (5,697 ₪ נטו נומינאלי לשיטתם), ובהצמדה למועד פסה"ד – 6,467 ₪.

 

110.    כאמור, מצאתי כי עובר לתאונה שכרה הממוצע נטו של התובעת בהצמדה למועד פסה"ד הינו 9,300 ₪ נטו.

 

111.    הנני סבור כי התובעת היתה צפויה בעתיד להשביח את שכרה מעבר לעליית מדד המחירים לצרכן. בהתחשב בעובדה כי בעת התאונה היתה התובעת כבת 28 בלבד - בסיס שכר של 10,000 ₪ נטו משקף את פוטנציאל שכרה הממוצע של התובעת לצורך פסיקת הפסד השתכרות לעתיד עד לגיל 67.

 

112.    התובעת הינה כיום כבת 33 ועד הגיעה לגיל 67 נותרו לה כ- 34 שנות עבודה. על כן על בסיס שכר של 10,000 ₪ לחודש ונכות תיפקודית בשיעור של 40% מסתכם הפיצוי בפריט זה ב- 1,025,000 ש"ח.

 

עזרת צד שלישי לעבר

 

113. התובעת נזקקה לאחר התאונה לעזרה מוגברת של קרובים – עזרה שהלכה ופחתה במרוצת הזמן.בשל חסרון כיס לא שכרה התובעת עזרת צד שלךישי בשכר.

 

114. הנני סבור כי פיצוי בסך של 20,000 ₪  הינו פיצוי נאות בגין עזרת צד שלישי בשבעת החודשים הראשונים שלאחר התאונה.

 

115. בגין התקופה שמיום 1.1.08 ועד ליום 28.2.10 הנני סבור כי פיצוי גלובלי בסך של 15,000 ₪ הינו פיצוי נאות.

 

116. סה"כ עזרת צד שלישי לעבר- 35,000 ₪.

 

עזרת צד שלישי לעתיד

 

117. שוכנעתי כי התובעת אכן היתה שוכרת עזרת צד שלישי לו היו לה האמצעים הכספיים לכך.

 

118. עזרה זו נדרשת הן לניהול משק הבית והן לטיפול בבת כמו גם בילדיהם הנוספים של התובעת והבעל שצפויים להיוולד בעתיד.

 

119. הנני סבור כי פיצוי בסך של 900 ₪ בחודש, בגין 5 שעות שבועיות (כ-22 שעות בחודש), בצירוף הוצאות נסיעה ותנאים סוציאליים (חופשה שנתית, הבראה והפרשה לפנסיית חובה) ועד לגיל 80 הינו פיצוי הולם בנסיבות. סה"כ הפיצוי בפריט נזק זה - 275,000 ₪.

 

החזר הוצאות רפואיות

 

120. התובעת עותרת להחזר בגין הוצאות רפואיות לרבות התיעצויות עם רופאים, השתתפות עצמית ברכישת תרופות ורכישת מכשיר שמיעה.

 

121. לטענת הנתבעת, בהיות התאונה תאונת עבודה זכאית התובעת להחזר הוצאותיה מהמל"ל.

 

122. הנני סבור כי בנסיבות העניין ועל דרך של אומדנה, יש לפצות את התובעת בכום כולל של 15,000 ₪ לפי ערכו נכון למועד פסה"ד.

 

נזק לא ממוני

 

123. בגין 40% נכות ושישה  ימי אשפוז זכאית התובעת לפיצוי בסך של 77,542 ₪.

 

הוצאות נסיעה

 

124. לטענת התובעת, מאז התאונה חדלה לנהוג ברכבה אותו מכרה ועל כן יש לפצותה בגין הוצאות נסיעה במוניות.

 

125. לטענת הנתבעת, הוצאות הנסיעה לא רק שלא עלו אלא אף פחתו.

 

126. מצאתי כי יהיה זה נכון לפצות את התובעת בסכום של 25,000 ש"ח בגין הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד.

 

סיכום

 

127. להלן סיכום הפיצוי:

 

הפסד השתכרות מלא ממועד התאונה ועד ליום 31.3.06 - 69,003      ₪

הפסד השתכרות חלקי מיום 1,4.06 ועד ליום 28.6.06 -      15,000      ₪

הפסד שכר חלקי מיום 28.6.06 ועד ליום 29.8.07-               65,000      ₪

הפסד שכר חלקי מיום 1.12.07 ועד ליום 28.2.10 -              60,000      ₪

עזרת צד שלישי בעבר -                                                           35,000      ₪

הוצאות נסיעה -                                                                      25,000      ₪

הוצאות רפואיות -                                                                  15,000      ₪

הפסד השתכרות בעתיד -                                                       1,025,000 ₪

דמי לידה -                                                                               10,000      ₪

עזרת צד שלישי לעתיד -                                                         275,000    ₪

נזק לא ממוני -                                                                        77,542      ₪

                        סה"כ -                                                                                   1,671,545 ₪

 

 

תגמולי המל"ל

 

128. בהתאם לחוות דעתו של האקטואר שי ספיר מסתכמים תגמולי המל"ל בסכום של 1,160,323 ₪.

 

129. הצדדים חלוקים באשר לסכום הניכוי. לתשלומי העבר בסך של 132,623 ₪ כולל ריבית - יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.2.09 ועד למועד פסה"ד בסך של 7,957 ₪. באשר לתגמולים לעתיד המסתכמים בסך של 1,027,700 ₪ - לא ניתן להצמידם למדד או להוסיף ריבית כפי שעשו הנתבעים בסיכומיהם. משכך, סך כל תגמולי המל"ל מסתכמים ב- 1,168,280 נכון למועד פסה"ד. יחד עם זאת, הנתבעים רשאים להגיש בתוך 14 יום ממועד קבלת פסה"ד חוות דעת עדכנית שתומצא בו זמנית לב"כ התובעת. התובעת רשאית תוך 21 יום לאחר מכן להגיש חוות דעת נגדית או לעתור לחקירת האקטואר וזאת אך ורק ביחס לעדכון. בהעדר בקשה לחקירה או חוות דעת נגדית- זכאית הנתבעת לנכות את מלוא הסכום המפורט בחוות הדעת העדכנית. החלטתי בדבר שיעור תגמולי המל"ל שיש לנכותם תהווה חלק בלתי נפרד מפסה"ד.

 

סוף דבר

 

130.  אשר על כן, הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את הסך של 503,265 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בתוספת מע"מ, והוצאות ויציאות בית משפט.

 

131.            

132.           5129371

133. 54678313למרות כל האמור לעיל, כל החישובים הינם נכון ליום 14.2.10 ועל כן הסך של 503,265 ₪ בתוספת שכה"ט ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 14.2.10 ועד לתשלום המלא בפועל. הוצאות ויציאות משפט ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד כל הוצאה והוצאה ועד לפירעון.

ניתן היום,  15.2.10, בהעדר הצדדים.

            

 

 

יחזקאל הראל 54678313

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

 

הודעה למנויים על עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו - הקש כאן

 

 

כל האמור באתר זה אינו מהווה יעוץ משפטי ו/או תחליף לכל יעוץ משפטי מכל סוג שהוא. כל הזכויות שמורות 2014. בניית אתרים המסלול הירוק‪Google+‬‏Google+